לפי הגישה האדלריאנית התנהגויות מפריעות נובעות מתוך רצון להשתייכות. תחושת שייכות נכונה מתפתחת במקום שבו הילד מרגיש שהוא שותף מוערך פעיל ותורם.
הגישה האדלריאנית טוענת שכשלא מאפשרים לילד לתרום ולהיות משמעותי בדרך חיובית במסגרת המשפחתית, בעצם לא מאפשרים לו להיות חלק מהמשפחה- מהקבוצה שסובבת אותו. במצב כזה הילד מוצא "פטנט" לקבל מקום במשפחה בדרכים שליליות.
להתנהגות המפריעה יש התפתחות. היא מתחילה בהעסקת יתר- ועוברת למאבקי כוח.
רוב ההתנהגויות הבעייתיות נולדות בדרך מקרה ומתפתחות ומועצמות בגלל תגובת ההורה. לדוגמא: ילד במקרה אינו רעב. אם הדבר גורם לדאגה ולתגובה מוגזמת של ההורה, סביר להניח שהילד יגיע למסקנה המוטעית :"כדאי לי לא לאכול- כי כך אני משיג הרבה מאוד תשומת לב". הילד ,למרות הרעב, ימעיט באכילה וההורה ירבה בהפצרות- תחנונים והתעסקות סביב נושא האוכל. ההתנהגות של ההורים, על פי רוב,נובעת מתוך תפיסת תפקידם ההורי. היא נובעת מכוונות טובות, מדאגה לשלומו הגופני או לעתידו של הילד.
ילדים קולטים מהר מאוד מה חשוב להורה ומה מעסיק אותו- ועל אותה נקודה הם "מתיישבים". השלב הראשון בהתנהגויות המפריעות הוא "העסקת יתר". הילד מעסיק וההורה מועסק. הילד עושה/או לא עושה משהו וההורה מגיב. בתגובתו משיג ההורה תוצאה הפוכה למטרה. אם הוא רוצה שהילד יפסיק את ההתנהגות המפריעה- נתינת תשומת לב לתופעה רק מעצימה אותה.
השלב השני הוא שלב מאבקי הכוח. מבלי להרגיש ההורים והילדים עוברים מ"העסקת יתר" למאבקי-כוח. ההורה שבשלב הראשון רק דיבר/התחנן/ ביקש/ התייחס- מגיע לשלב שבו הוא מרגיש חסר אונים על שאין שינוי בהתנהגות של הילד והדבר גורם לו לכעס. הכעס בא לידי ביטוי בהתנהגות של ההורה. הורה כועס הוא כמובן, הורה לא ידידותי. הורה כזה יכול להגיב באופן מעליב- פוגע- תוקפני. הילד מגיב לכעס של ההורה או בהתנהגות תוקפנית כלפי ההורה
